אני אהיה כנה: כשהביאו לי את "תיבת המשאלות", הנחתי אותו על המדף וחשבתי "עוד משחק". אני לא בדיוק טיפוס של משחקי רגש, ובטח לא ציפיתי שמשחק קלפים ישנה משהו אצלנו בבית. אז כתבתי כאן בדיוק מה קרה כשפתחתי אותו – בלי הבטחות גדולות, פשוט אמא שניסתה.
● איך הכול התחיל – ערב שישי אחד
זה היה אחרי ארוחת שישי. הצלחות עוד היו על השולחן, ולאט-לאט כל אחד התחיל להתפזר – הגדול לטלפון, הקטנה ל-iPad, ואני לכיור. ואז, בלי באמת לחשוב על זה, שלפתי את הקופסה מהמדף ואמרתי "רגע, לפני שכולם בורחים – בואו ננסה משהו". ציפיתי לגלגולי עיניים. קיבלתי שניים. אבל הם נשארו.
החוקים פשוטים עד כדי גיחוך: מרימים קלף, וכל קלף מציע פתיחה למשפט או שאלה – על משאלה, חלום, זיכרון או משהו שרצית להגיד. משלימים בקול. זהו. אין ניקוד, אין מנצח, אין מפסיד. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט יותר מדי פשוט. ואז התחלנו לשחק, והבנתי שדווקא הפשטות היא כל הקסם.
● כמה רגעים אמיתיים מהמשחק
אני יכולה לספר לכם בכלליות שזה "מקרב", אבל אני מעדיפה פשוט להראות לכם מה קרה אצלנו סביב השולחן:
הקטנה (בת 8), בלי היסוס: "שאמא לא תעבוד בשישי ונהיה כל היום ביחד."
נשארתי בלי מילים. לא ידעתי שזה מה שמעסיק אותה. רגע אחד, קלף אחד – ופתאום הבנתי משהו חשוב.
הגדול (בן 12), שבדרך כלל עונה במילה אחת: "שלמדתי לרכוב על אופניים לבד, אחרי שכולם אמרו שאני אוותר."
שנה שלמה לא שמעתי ממנו משפט שלם על עצמו. וכאן, כי הקלף שאל ולא אני, הוא פשוט סיפר.
בעלי, אליי, עם חיוך: "שאת מבשלת מרק כמו של אמא שלי – ואני אף פעם לא אמרתי."
צחקנו. אבל זה היה מאותם רגעים קטנים שנשארים. וזו בדיוק הנקודה – המשחק לא מחפש דרמות, הוא פשוט פותח דלת.
● מה הופתעתי לגלות
הדבר שהכי הפתיע אותי הוא כמה קל היה לכולם לשתף. אני, שאם הייתי שואלת את הילדים "אז מה חדש?" הייתי מקבלת "כלום" – פתאום שמעתי אותם מספרים. כי כשהשאלה באה ממשחק ולא מאמא חוקרת, היא לא מאיימת. אף אחד לא מרגיש שמראיינים אותו. פשוט תורו, קלף, ומשפט.
והדבר השני: גם אני שיתפתי. בדרך כלל אני זו ששואלת, ופתאום הילדים שמעו אותי מספרת על משאלה שלי, על משהו שחלמתי עליו בגילם. ראיתי בעיניים שלהם שזה עשה להם משהו – שאמא היא גם בנאדם עם חלומות.
● מה זה עשה לנו (ולמה זה לא רק "כיף")
הילדים התחילו לדבר
לא רק "בסדר" ו"כלום". משפטים שלמים, רגשות, דברים שלא ידעתי. המשחק נתן להם את המסגרת להוציא את זה.
למדנו להקשיב
כשאחד מדבר, השאר מחכים. בלי לקטוע, בלי טלפון. ראיתי את הגדול מקשיב לקטנה באמת – וזה לא דבר מובן מאליו.
הרגשנו קרובים יותר
קשה להסביר, אבל קמנו מהשולחן אחרת ממה שישבנו. יותר רכים. יותר ביחד.
שכחנו מהמסכים
חצי שעה אף אחד לא נגע בטלפון – ולא כי אסרתי. פשוט היה משהו יותר מעניין על השולחן.
● כמה דברים שלמדתי תוך כדי
אם אתן רוצות לנסות, הנה מה שעבד לי – מתוך ניסיון, לא מתוך הוראות:
הטיפים שלי כאמא
- תהיו הראשונות לשתף. ברגע שאני נפתחתי קודם, הילדים הרגישו בטוחים לעשות כמוני.
- אל תתקנו ואל "תנתחו". מה שהילד אומר – מתקבל. ברגע שהפכתי משהו ל"שיחה חינוכית", זה נסגר.
- תנו לשתיקה לנשום. לפעמים לקח לקטנה רגע לחשוב. למדתי לא למהר ולא לענות במקומה.
- הפכו את זה לטקס. אצלנו זה הפך לכמה קלפים בכל ארוחת שישי. הילדים מזכירים לי אם אני שוכחת.
- זה לא רק לילדים. גם עם בעלי, וגם בארוחה עם החברים – זה עבד מעולה. אפילו עם סבתא.
● למי הייתי ממליצה?
לכל משפחה שמרגישה שכולם באותו בית אבל כל אחד במסך אחר. למי שמתקשה "לפתוח" את הילדים בשיחה. לזוגות שרוצים ערב אחר. ואפילו למורים וגננות – אני יכולה לדמיין כמה זה יכול לעבוד יפה בכיתה, לבנות אווירה וקרבה. זה מתאים מגיל 8 בערך, כשהילד כבר יכול לנסח משפט שלם, ועד… טוב, אין גבול עליון. סבא שלי בן ה-78 השתתף ושיתף.
מצאתי אותו בקטגוריית משחקי הקלפים ובמבחר המשחקים לכל המשפחה של פוקסמיינד – יש שם עוד כמה שאני בעין עליהם.
● שאלות שאתן בטח שואלות (כי גם אני שאלתי)
מאיזה גיל זה מתאים?
כמה שחקנים צריך?
יש מנצח?
זה לא יוצא מאולץ או "מביך"?
אפשר להשתמש בזה בכיתה או בקבוצה?
זה משחק ישראלי?
נסו את זה ערב אחד
אם הגעתן עד לכאן – פשוט נסו. ערב אחד, כמה קלפים, וכל המשפחה סביב שולחן אחד. אצלנו זה שינה משהו.
← למשחק תיבת המשאלות


